דלתות נסגרות דלתות נפתחות

<P><BR>את עונת 98/99 התחלתי במועדון נעוריי, מועדון הכדורסל המאוחד אליצור מכבי נתניה. העונה התחילה באופטימיות גדולה והסתיימה, בלעדיי, בטרגדיה גדולה. זו היתה קבוצה בטראומה, לאחר שירדה מליגת העל, החליפה הנהלה, ובנתה סגל יקר בניסיון לעלות שוב, והסתמכה על הבטחות לתקציב מוגדל מעיריית נתניה. זו היתה השנה שלקחה את הקריירה שלי לכיוון אחר לחלוטין ממה שדמיינתי אותה. </P> <P>בינואר 99' הייתי סטודנט לחינוך גופני, שכדורסל הוא פרנסתו היחידה. איש באמצע שנות העשרים של חייו, שחשב שכדורסל ימשיך להיות פרנסתו היחידה, כי הנה, אוטוטו, הוא מראה לכולם מה הוא שווה. אבל כשמהבטחות העירייה נשארו רק הבטחות, וכשצריך לשלם שכר דירה, שכר לימוד, חשבונות והוצאות שוטפות מצ'קים שלא מגיעים מהנהלת נתניה, כל מה שנותר הוא להראות לבנק מה אתה שווה, וזה לא היה הרבה באותה תקופה. אני זוכר מהתקופה ההיא בעיקר המון תפילות. לא בבית הכנסת, אלא מול הכספומט, שיואיל בטובו לא לבלוע את כרטיס האשראי שלי כי אני חייב למלא דלק בסובארו לגאסי מודל 87', השם יקום דמה. כשהמינוס בחשבון הבנק הגיע לסביבות 25000 ש"ח, סכום שנראה די מפחיד אז, וכשחשבון הבנק הוגבל הגיעה גם ההחלטה לעזוב את נתניה והצ'קים ללא כיסוי שלה. את יתרת העונה העברתי אצל יעקב ג'ינו במכבי חדרה (וזכיתי לשחק עם אחד משני האנשים שבגללם התחלתי לשחק כדורסל, וילי סימס בעונת הפרישה שלו. השני היה קרל נברסון).</P> <P>גם בחדרה מעולם לא שמעו על לשלם בזמן, העונה נגמרה, נתניה לא עלתה ליגה והתפרקה (עד שהוקמה שוב בגלגולה הנוכחי), ואני שאלתי את עצמי מה עכשיו. דלת נסגרת.</P> <P>עכשיו ערסל. בבית המופלא, 5 דקות מהים, שבו התגוררתי עם שני חברים קרובים, היתה חצר ענקית ומוזנחת, ובמרכזה ערסל, אליו אפשר היה לברוח אם נהיה צפוף מדי בבית או במקרה שהותקפנו על ידי נדלים ארסיים (צהובים שחורים, 15 ס"מ, פחד מוות נשבע לכם, אין דברים כאלה). וממש כמו בסרטים מטופשים בהם הגיבור מגיע לתובנות בזמן שהוא מתנדנד על הערסל, כך גם אני, באחת הפעמים היחידות בהן לא נפלתי ממנו, שכבתי על הערסל ואז הטלפון צילצל. דלת נפתחת.</P> <P>על הקו היה רובי בלינקו, עם הצעה שהגיע אליו ממכר משותף, לאמן את נבחרת הכדורסל של בית הספר האמריקני ששכן אז בכפר שמריהו. לו בתי ספר היו מועדוני כדורסל, בית הספר האמריקני היה מכבי תל אביב. "יש גם נסיעה לטורניר בחו"ל" היו חמש המילים שקנו אותי. כשקיבלתי את הג'וב, הוצע לי גם ללמד בבית הספר חינוך גופני. עניין של טיימינג. מורה שאשתו רצתה לחזור לארה"ב נתן לבית הספר שבועיים למצוא לו מחליף ושלושה ימים לתום פקיעת האולטימטום שלו אני נכנסתי בדלת. גורל? אולי. אבל כשהסכמתי לכך הבנתי שאני בוחר באופציה שתמנע ממני להיות כדורסלן בפול טיים ג'וב. כשהמינוס בבנק נסגר תוך כמה חודשים הבנתי שעשיתי את הצעד המתבקש, המושכל, הנכון. הלב עדיין נחמץ אבל המציאות גברה על התשוקה. </P> <P>בשמונה השנים האחרונות לימדתי חינוך גופני (כולל את כיתת הגן), אימנתי את נבחרות בית הספר (גם כדורגל בנות!) ושיחקתי כדורסל בליגה הלאומית. תמרנתי בין ימים ארוכים, מתישים, מספקים, של לימוד, אימון ומשחק. בזכות בית הספר ראיתי עולם, הכרתי אנשים, צמחתי כאדם. אבל תמיד ראיתי את עצמי, וגם הצגתי את עצמי, ראשית ככדורסלן ורק אחר כך כמורה. זה לא רק נשמע יותר סקסי, כך באמת הרגשתי. והשנה, כשאני בשנת השבתון ומשחק בליגת העל, אני כדורסלן בפול טיים ג'וב ואני אוהב את זה בצורה שלא תיאמן (כן, למרות ההפסדים). אבל העונה תיגמר, ואז, כנראה, אצטרך לחזור לבית הספר. דלת מסתובבת. מישהו יודע איפה אפשר להשיג ערסל?</P> <P>‏<STRONG>בינתיים, בעולם האמיתי</STRONG></P> <P>נדמה לי שיש צורך בתיקון לחוק, כששופט מחליט לשחרר אנשים כמו יוסי מלאך למעצר בית - מעצר הבית צריך להיות בבית השופט. אם הוא כל כך רחמן, אז עד הסוף. ולכן על השופט לארח את יוסי מלאך בביתו, לראות אותו מסתובב לו בסלון בתחתונים ולציית לו כשהוא מבקש ממנו להדליק את הדוד. כי כולנו כבר יודעים מה יוסי מלאך עושה כשהוא מתעצבן.</P> <P><BR>*דורון קרמר, פאוור פורוורד בן 34 , משחק העונה בעירוני רמת גן.</P> <P>* פורסם ב"גלובס" ב-10 בדצמבר 2007</P> <P><br></P> <P><br></P> <P><BR><br></P>