''חוק שימור הבאסה'' הבלוג השני של דורון קרמר

<P><STRONG>חוק שימור הבאסה</STRONG></P> <P>הנה מגיע לו הפסד. צריבתו של ההפסד גדולה יותר משמחת הניצחון. לילה לאחר הפסד הוא לילה קצר, עם שעות שינה מעטות והתעוררות נרגנת, חסרת עניין ביום החדש שהפציע. אימון ראשון לאחר הפסד הוא אימון רציני, מעיק, חזרה לזירת הפשע כשהיריבה כבר לא שם. שבוע אימונים לאחר הפסד הוא שבוע ארוך מדי, ולכל אורכו, יש להקפיד על חוק שימור הבאסה. מהכאב הזה צריך להיבנות הסיכוי לנצח במשחק הבא. אי אפשר אחרת. ואם אפשר אני לא יודע איך עושים את זה. אסור שההפסד ימוטט אותך אבל הוא חייב להיות נוכח ולהזכיר לך שאתה לא רוצה אותו בשבוע הבא. הרגשות והתחושות הללו הן המנוע והדלק ליצירת מוטיבציה, לבניית תחושת אחריות. אף אחד לא רוצה לחוש אותן שוב.</P> <P>תגידו שזו לא טרגדיה, שזה רק הפסד במשחק כדורסל. זה בסדר, מהמקום בו אתם עומדים זה נשמע הגיוני, פרופורציונלי. אבל מהמקום בו אני נמצא כרגע, יום לאחר ההפסד, זה נראה אחרת לגמרי. ההפסד הוא חיית המחמד שלי לשבוע הקרוב, ארצה או לא ארצה. אין לו פתק החלפה, אין כפתור ‏RESET‏, אי אפשר לזפזפ אותו מהתודעה. ההפסד כולו שלך. גם אם הפסדת לקבוצה ראויה, ראויה מאוד אפילו, שהגיעה ברמת מוכנות שיכולה להחמיא לנו, כי לקחו אותנו ברצינות וביסודיות אחרי היכולת של השבועות האחרונים. אבל זה עדיין הפסד, והוא מלווה אותך, מחבק אותך מבלי שיש לך יכולת להתנער ממנו, מזכיר לך כל הזמן שהוא שם.</P> <P>הפסד צורב הוא מושג שמשום מה הודבק להפסד לא מוצדק, הנובע מחוסר מזל או מסל בשנייה האחרונה. זה לא נכון. כל הפסד צורב. פיזית. אין לו צורה אבל הוא שוכב לך בחזה, שורף את החמצן בריאות, נותן תחושה שמשקים אותך בצינורית עם חלב שפג תוקפו. והוא נמצא בבטן, שם מתערבבים להם תחושת כישלון, אגו פגוע ורצון לתקן, והוא יושב לך בראש, עם ניסיונות לשחזר איך אפשר היה להימנע ממנו, כשאת המהלך הזה מובילים שלושת האחים לבית ‏[would have, should have, could have].</P> <P>אבל הנה, בכל זאת, קצת פרופורציות. ביום שאחרי הפסד גם יותם מתעורר, ליום חדש ואופטימי כמו שרק ילד בן שנתיים יכול לחוש. כשישאל "איפה המפתחות של האוטו של אבא"?, לך תסביר לו שאבא עצוב. אבל מי יכול להיות עצוב כשהוא בא לחבק אותך בבוקר. אז הנה, בכל זאת, ניצחון קטן. "ביי ביי אוטו זבל", הוא אומר ומנופף לשלום לנהג משאית הזבל שמשתף פעולה בחן במשחק הקבוע שלנו ומנופף לו שלום חזרה. עוד ניצחון קטן. והנה הטרקטור, והכדור, והסיפור על אמא עכברה ועכברון. היום שלו רצוף בניצחונות קטנים. וניצחונות קטנים שלו, הופכים גם אותי, ארצה או לא ארצה, למנצח. (וכולם ביחד: אווווו). <BR>‏<BR><STRONG>בינתיים, בעולם האמיתי</STRONG></P> <P>‏1. אות קללת הבמבינו. ואם כבר הפסדים צורבים, האם אנו, אוהדי מכבי נתניה בכדורגל, יכולים להוציא מהלקסיקון הספורטיבי שלנו את המילה אליפות? האם 1983, השנה האחרונה בה זכינו באליפות, היא המקבילה הישראלית ל=1918 של הבוסטון רד=סוקס? האם נגזר עלינו לחכות, ממש כמוהם, 86 שנים כדי לשוב ולראות אליפות נתנייתית (אם כן, נותרו לנו 62 שנים בלבד!)? האם עלינו לאמץ את הסלוגן שאימצו בבוסטון - "‏In our life time?‎‏". בחיינו! בחיי!</P> <P>2. אות אבא גנוב. הנה ציטוט ממוסף הספורט של "מעריב" של יום שני שקראתי שוב ושוב, וצחקתי, ואז כבר לא, ואז שוב כן. אייל אלמושנינו, כדורגלן מ.ס. אשדוד, שיעשה הכל כדי לא להפסיד: "כשאני משחק קלפים עם הבן שלי, אני גונב לו קלף ומרמה כדי לנצח". רק על זה ראוי היה שאלון חזן ישעה אותו, ובכך ישלים את נקמת הילד הקטן.</P> <P>----<BR>* פורסם ב"גלובס" ב=26 בנובמבר 2007.<BR>‏** דורון קרמר, פאוור פורוורד בן 34 בגובה 2.03 מ', משחק העונה בעירוני רמת גן.]<BR></P>